הדין הישראלי, במסגרת חוק הירושה התשכ”ה 1965 מכיר בארבעה סוגי צוואות:

צוואה בכתב יד – סעיף 19 לחוק הירושה מכיר בצוואה אשר נכתבה במלואה בכתב ידו של המצווה, ובתנאי שהיא נושאת את חתימתו ואת תאריך עריכת הצוואה. צוואה זו היא הפשוטה ביותר להכנה, שכן אינה מצריכה נוכחות של עורך דין, ומכאן גם חסרונותיה. אדם העורך צוואה מסוג זה, לרוב אינו מתמצא בדין הישראלי, ולכן הסיכוי שהצוואה מכילה שגיאות רבות העשויות להביא לפסילתה גבוה.

צוואה בעדים – סעיף 20 לחוק הירושה מכיר בצוואה בכתב אשר נחתמה בפני 2 עדים שאינם מוטבים של העיזבון, ומאשרים בחתימתם את עריכתה. סוג צוואה זה הוא הסוג הנפוץ ביותר, ולרוב הוא נערך במשרד עורכי דין, אשר הוא גם זה המנסח את הצוואה. צוואה המנוסחת על ידי עורך דין צוואות וירושות המומחה בתחומו, לרוב תנוסח כהלכה, מה שיבטיח, ברוב המקרים, את קיומה של הצוואה על פי רצונו של המצווה.

צוואה ברשות – לסוג צוואה זה מתייחס סעיף 22 לחוק הירושה. על פי סעיף זה תוכר צוואה אשר נאמרה בעל פה בפני שופט , רשם של בית משפט או רשם לענייניי ירושה , בפני חבר בית דין דתי או בפני נוטריון. במקרה של צוואה ברשות על בר הרשות לערוך פרוטוקול באשר לאמירת הצוואה, להקריא אותה למצווה בלשון הברורה לו ועליו לאשר אותה. רק לאחר מכן רשאי בר הרשות להכיר בהצהרת המצווה כצוואה מוכרת. צוואה מסוג זה נדירה באופן יחסי.

צוואה בעל פה – צוואה זו תקפה במידה והמצווה נוטה למות (ובלשון החוק – שכיב מרע), או אדם הרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות, כניצב אל מול המוות. צוואה זו צריכה להיאמר בפני שני עדים, אשר יערכו את דבר המצווה בזיכרון דברים המציין גם את דבר הנסיבות בהן נאמרה הצוואה, ייחתמו עליה ויפקידו אותה למשמרת אצל הרשם לענייני ירושה במועד הסמוך ככל הניתן למועד בו נאמרה על ידי המצווה.

תוקפה של צוואה בעל פה פוקעת, והיא בטלה ומבוטלת, כעבור חודש ימים מהיום בו הוסר האיום מחיי המצווה, במידה ונותר בחיים.